לפניכם קטע מתוך הספר "גולדה האחרת" מאת יגאל צחור, פרק ז' "בין ה-6 באוקטובר 1973
ל-7 באוקטובר 2023", עמודים 135-138.
הקטע עוסק במלחמת יום כיפור והמחיר ששילמה גולדה מאיר על המחדל.
לרכישת הספר, ניתן ליצור קשר עם יגאל צחור - 054-240-1555
יום כיפור השחור
באותה שבת שתיזכר לעולמים, 6 באוקטובר ,1973 יום כיפורים תשל"ד, רוב עם ישראל היה ספון בביתו או בבתי הכנסת ברחבי המדינה, מכבד את קדושת היום. כלי התקשורת, רדיו וטלוויזיה, היו שרויים בדממת אלחוט. הגוף נחלש משעות רבות של צום, לא משקה ולא מזון, כמקובל על פי ציווי עליון עתיק. גם אנחנו, יהודים לא מאמינים, נהגנו לקיים את המסורת. באותו רגע נורא, בצהרי יום הכיפורים, דקות אחדות לפני שתיים בצהריים, האוויר התמלא לאט לאט רחשים, שברי שמועות ותכונה גוברת והולכת. הצבא המצרי חצה את תעלת סואץ מזרחה לעבר חצי האי סיני. בה בעת הצבא הסורי שעט אל תוך רמת הגולן לעבר מורדותיה המערביים, בואכה בקעת הירדן ועמק החולה.
היקף סדר הכוחות של הצבא הישראלי, שהוצב בכוננות לאורך הגבולות ובמוצבים, היה דל. ערב החג חיילים וקצינים יצאו לחופשת חג ושהו בתפילות בבתי הכנסת, או נמו את שנתם בבתיהם. מעט הלוחמים המופתעים שנותרו בכוננות בחזית, נאלצו להילחם בחירוף נפש להדוף את ההתקפה המפתיעה של צבאות האויב.
היינו בראשית העשור השלישי לחיינו כשנקראנו להילחם נגד הצבאות הערביים. שש שנים קודם, במלחמת ששת הימים, נלחמנו באומץ וגבורה והבסנו את צבאות ערב. היינו הדור שהמדינה ניתנה לו על מגש של כסף. חשנו הערצה לא מוסתרת כלפי גיבורי דור תש"ח שבאומץ ליבם ומסירותם הצליחו
להדוף את פלישת צבאות ערב מיד-מרדכי, ניצנים, עין-גב וקיבוץ דן, משמר העמק ועין חרוד, יפו, לוד ורמלה. זכות הראשונים תמיד הייתה שמורה להם.
אותם לוחמי תש"ח, נקראו גם בששת הימים כשהיו בראשית העשור החמישי לחייהם. בשובנו הביתה צעירים וגאים, סברנו לתומנו שבניצחון הזה הענקנו לעם במדינת ישראל שקט ושלווה לפחות ל-40 שנה. כולנו האמנו שילדינו הרכים לא יידעו עוד מלחמה ברוח הפסוק "וכיתתנו חרבותיהם לאתים".
בשנים שלפני מלחמת 73 התמלאנו גאווה ויהירות, התנהגנו כאדוני הארץ, כאילו אנחנו היחידים במרחב שבין הים לירדן. נהגנו לפקוד את עזה, למלא את כרסנו בפלפל וחומוס משובחים, לרכוש מוצרים זולים שלא היה בהם שום צורך, אך לא עמדנו בפיתוי המחיר הנמוך. הצטיידנו בשקי שינה ואוהלים וירדנו לחופים הזהובים של סיני, נואיבה, דהב, שארם א-שייח' ראס-מוחמד. התנהגנו כאילו אין מחר ורצינו האמין ששכנינו הערבים, ובעיקר הפלשתינים, רואים בנו שותפים לגורל. אלא שמהר מאוד התבדינו. אנחנו, ששרתנו ביחידות קרביות במילואים בתעלת סואץ ובארץ המרדפים בבקעת הירדן, נתקלנו פנים אל פנים בשאיפתם הלאומית של הערבים לשקם את גאוותם הפצועה באותה מלחמה שבה הובסו. במלחמת ההתשה ובמרדפים איבדנו את טובי מפקדינו וחברינו הלוחמים וגם אז לא היה דבר שעתיד להכין אותנו לאותו יום מר ונמהר ה־6 באוקטובר 1973.
שילמנו מחיר יקר בהתקפת הפתע ובמאמץ להפוך את תמונת שדה הקרב. 2675 לוחמים, בסדיר ובכוחות המילואים נהרגו באותה מלחמה. רבים מהם בעלי משפחות והורים לילדים שנולדו אחרי מלחמת ששת הימים.
לחמנו כאריות כדי להדוף את האויב, הצלחנו בעיקר בזכות החיילים האמיצים והמפקדים הזוטרים לשנות את מפת הקרב, במחיר דמים נורא. בסיני הגענו לקילומטר ה101- מקהיר, ובצפון היינו רחוקים 40 קילומטרים מדמשק. גם אחרי קרבות הרואיים ונחישות לנצח בשדה הקרב הגדוד נשאר בסיני חודשים רבים, פרק זמן לעשיית חשבון נפש: מה קרה לנו שהופתענו ושילמנו מחיר כל כך כבד.
דדו הרמטכ"ל, מפקדי החיילות, החטיבות, הגדודים ומפקדי הפלוגות הצליחו להביא את הניצחון. גולדה מאיר, ראש ממשלת ישראל, אישה קשישה, נשאה על גבה את עול המלחמה, שעה שהלוחם המהולל משה דיין היה שבר כלי נטול אנרגיה ויכולות להפיח רוח חיים בצבא בשעתו הקשה.
כשהשתחררנו משירות המילואים הארוך היינו טעונים בכעס בלתי נשלט כלפי אנשי ההנהגה שהוליכה אותנו למלחמה הארורה. באנו איתם חשבון, בעיקר עם ראש הממשלה, גולדה מאיר, ושר הביטחון משה דיין שאחרי הניצחון המזהיר של מלחמת ששת הימים, היו שרויים בתחושה שאף מדינה ערבית לא תעז להילחם נגד צבא הגנה לישראל, הכוח האיכותי ביותר במזרח התיכון.
היוהרה עיוורה את הדעת. אותות האזהרה המוקדמים לא שכנעו את גולדה מאיר ומשה דיין שקיימת אפשרות שצבאות ערב ישעטו לעבר סיני ורמת הגולן, ואולי יחדרו לתוך שטחי מדינת ישראל. הוכינו בסנוורים.
שבנו הבייתה עם נפש פצועה. אבד האמון בהנהגה המדינית והצבאית. בשארית כוחנו יצאנו לרחובות לתבוע את התפטרותם של הנושאים באחריות למחדל. היינו נחושים לבדוק עד תום את האחראים למחדל ודרשנו שהאשמים יתנו את הדין. לא ויתרנו ודרשנו את הדחתם מניהול ענייני המדינה כדי להחזיר את אמון העם במנהיגיו.
הארץ מלאה בתיאור אותה מלחמה בקרבות הקשים ברמת הגולן ובסיני בסמוך לתעלת סואץ. הלוחמים ניהלו קרבות הרואים. מי ששרד את אותם קרבות נשאר פצוע בנפשו, ורבים נותרו נכים לכל חייהם. גולדה הייתה מצולקת נפשית מאותה מלחמה. הסיוטים מתיאורי הקרב אותם שמעה ברשתות הקשר בבור הפיקוד, ליוו אותה עד יום מותה. כשם שהיה לה אומץ לקבל החלטות הרות גורל לפני המלחמה, היא הייתה אמיצה דיה להודות שכשלה באי קבלת החלטה לגיוס מילואים בטרם פרצה המלחמה.
ועדת אגרנט שחקרה את הסיבות לפרוץ המלחמה, לא מצאה בה אשמה למחדל מלחמת יום הכיפורים. היא הטילה אחריות אישית על הפיקוד הצבאי, ולתדהמת כולם לא היו מסקנות אישיות נגד ההנהגה האזרחית. גולדה נטלה על עצמה את האחריות והחליטה להתפטר כמה חודשים אחרי סיום המלחמה. היו לה כל הסיבות המוצדקות להאשים את משה דיין ואת הגנרלים שישבו בממשלתה, על כך שהתעקשו להדגיש באוזניה שלא תפרוץ מלחמה. אבל היא, ביושרה אישית יוצאת דופן עמסה את הכישלון על כתפיה השחוחות.
הפצע העמוק לא הגליד. את המחיר הכבד, מלבד זה ששילמו גולדה, דיין, דדו, וזעירא ראש אמ"ן, שילמה ב־1977 גם מפלגת העבודה שניהלה את המדינה כמעט שלושה עשורים. המהפך הפוליטי ב־7 במאי 1977 שינה את דמותה של מדינת ישראל. עלתה מנהיגות ימנית בראשות מנחם בגין שהחליטה לשנות סדרי בראשית.
גולדה מאיר שהייתה יותר מ-50 שנה שליחת ציבור בכל הרבדים של הפוליטיקה הישראלית, נפרדה ממוסדות השלטון. לצד הכישלון הצורב, היא לימדה את כולנו מה המשמעות של לקיחת אחריות אישית. היא לא הלכה לעשות לביתה, אלא ירדה מהבמה לסיים את חייה בכאב נורא ובצער רב על אותם לוחמים ששילמו בחייהם בשל תפיסה שגויה של ההתרחשויות בעולם הערבי ובמזרח התיכון. אחרי מלחמת יום הכיפורים, היא חיה בודדה עם כאבה, בני משפחתה היו תמיד לצידה, קיבוץ רביבים אותו כה אהבה חיבק אותה עד יום מותה.
גם שנים רבות אחרי פטירתה, הטילו עליה את האשמה על מחדל יום הכיפורים, ונהגו להזכיר שבעקשנותה ובסירובה להגיע להסדר שלום עם המדינה הערבית הגדולה מצרים, היא הייתה הגורם הראשי לפרוץ אותה לחמה. נדרש פרק זמן של חמישים שנה עד שהוכח שגולדה הייתה בין היחידים בממשלתה שהטילו ספק בהערכת הגנרלים. היא לא נתנה לכך ביטוי ציבורי אך אמרה את דברה בשיחות עם מקורבים. ובתוך כך אותה אמירה: "עוד יגיע היום שהאמת תצא לאור". ואכן כך היה. גולדה לא זכתה בחייה להכרת תודה. להיפך, בכל מקום הטילו עליה את האשמה. חבריה הקרובים בממשלה לא הגנו עליה, יריביה הפוליטיים נהנו לחבוט בה והיא הייתה חבוטה וכואבת עד יום מותה.
בשנים שבין מלחמת יום הכיפורים ועד לפטירתה, לא עלה בידה לטהר את שמה, למרות שהיא הייתה משוכנעת שיגיעו ימים והאמת תתגלה. הארכיונים שנפתחו אחרי 50 שנה הוכיחו שעקשנותה נבעה מאי רצונו של נשיא מצרים לקיים משא ומתן ללא תנאים מוקדמים. הסכמי הביניים שהחלו בחודשים האחרונים לשלטונה, סללו את הדרך להסכם שלום שעליו הכריז וחתם ראש הממשלה מנחם בגין שנבחר ב-1977. גולדה נפטרה ב־8 בדצמבר .1978 חמש שנות חייה אחרי מלחמת יום הכיפורים, היו מרות וכואבות. שנים אלה התאפיינו בכך שהיו בסתירה מוחלטת לימי הזוהר שלה בעת שליחותה הציבורית בתפקידים שונים והיא המעיטה להופיע בהן.
